"מי את? מה ניסיון שלך? את לא פסיכיאטרית! את אפילו לא פסיכולוגית!" כך הוא היה פותח כל יום את המפגשים ומוסיף את המשפטים האלה בצעקות עוד פעם או פעמיים כשפניתי אליו. עברו מאז הרבה שנים, כמעט 20 שנה, אבל אני לא שוכחת את הכאב, המבט, חוסר האמון והצעקה שהיו בעייניו. גם לא שוכחת את המתח שלי ואת השאלה שעמדה בפני: האם להשאיר אותו בסדנאות העצמה שאני מעבירה או להודיע לו שאני מצטערת אך מקומו לא בסדנה הזו. אבל… יחד עם הכל, היתה בעיניו גם זעקה לעזרה. הבנתי שכאן אני צריכה הרבה אומץ כדי לתת לו הרבה אומץ.
אבי נאלץ לפרוש מהצבא לאחר תאונת דרכים קשה שעשה. התאונה התרחשה כשבנו הקטן היה ברכב. אלי נפצע בינוני ובנו נפצע קשה. אלי הגיע אלי דרך משרד הבטחון אחרי תקופה של שיקום בבית החולים כשהוא נכה חלקית ברגליו ומתקשה לתפקד בגלל כאבים בגב, אך בנו של אלי נשאר נכה קשה.
וכן. המשכתי לעבוד איתו בקבוצה ולא הוצאתי אותו. אולי כי חשבתי שהקבוצה חזקה מספיק כדי להכיל אותו, אולי כי הייתי תמימה, ואולי כי הייתי אמיצה. הוא הגיע, כי חשש שמשרד הבטחון לא יתן לו את זכויותיו אם יפסיק להשתתף בקבוצה.
ההתנגדויות המשיכו, ואני המשכתי בשלי מבלי להראות את הקושי שלי, אלא בהרבה אמפטיה. בשלב מסויים שאלתי אותו מה אמת אהב לעשות ושימח אותו עוד לפני הפציעה. הוא לא ממש ענה לי. אחרי שלושה ימים אמר שהוא אהב מאד לנגן על חליל הצד שלו אך אחרי הפציעה ויתר ולא נגן בו יותר. הוא אינו בטוח אפילו היכן הוא נמצא. בשיחות אישיות התחיל לאט לאט לחשוף כי הקושי המרכזי שלו הו רגש האשם על מה שגרמה התאונה לבנו. הבנתי שהוא אינו מרשה לעצמו להשתקם ולראות את בנו בנכותו הקשה. עכשיו כבר לא רק ששמעתי את הצעקות שלו אלא גם הרגשתי אותן. אכן לא פסכיאטר ולא פסיכלוג יכולים לעזור לך כשאתה בתוכך מתנגד לעזרה (גם אני לא יכולה לעזור כאן). אלא מה? ברור לי כעת שאם אבי יוכל לעזור למישהו אחר הוא יתחיל להרגיש קצת יותר טוב, אולי הוא יוכל בסוף לעזור גם לבנו? הצעתי בקבוצה שנעשה ארוחת בוקר שתשמח את אנשי הקבוצה וכל אחד יביא משהו מיוחד משלו ומאבי ביקשתי לנגן לנו על חליל הצד. כמובן שהתשובה הראשונית היתה שלילה מוחלטת של הרעיון, לכן הצעתי שלפחות יביא אותו ויראה לנו אותו. זה בוודאי ישמח אותנו. הוא לא הבטיח, אבל ביום ארוחת הבוקר המשותפת הוא הוציא בחשש את החליל. כולנו שמחנו לראותו והמשתתפים האחרים בקבוצה ביקשו מאבי לנגן. "תנגן לנו משהו, אפילו קטן, אפילו 'יונתן הקטן'. " אבל אבי בשלו: "לא זוכר כבר איך מנגנים, לא יכול לנגן" ועוד ועוד. ביקשתי להניח לו. בסיום ארוחת הבוקר ביקשתי מאבי רק להשמיע לנו צליל אחד מחליל הצד כדי שנדע איך הוא נשמע. חששתי. היה סיכוי שאבי יתפרץ עלי שוב בצעקות והאווירה הטובה של ארוחת הבוקר תתקלקל, אבל החלטתי לקחת את הסיכון. אבי הסכים להשמיע צליל קטן בחליל הצד…… ואז קרה ה-WOW מרגע שהשמיע את הצליל הראשון התחיל אלי לנגן שיר. הוא עצמו נדהם. הקבוצה ישבה נרגשת. דמעות עלו בעיניו של אבי. ובסיום…במקום צעקות, ניגש אלי אבי ואמר : "עשית מה שאף פסיכיאטר, פסיכולוג ומטפל לא עשו לפניך". איזו התרגשות. איזה אומץ.
לא פגשתי את אבי כבר שנים רבות. אני יודעת שהוא פתח עסק קטן ואחר כך הלך ללמוד פסיכולוגיה, בנו נשאר נכה אך התקדם מאד. כוחם של רגע ואומץ.
שם מבחינת זה הכוח של הקואצ'רית, בדיוק בסיפור הזה, הרגע הזה שהבן אדם מבין שהוא הגיע לאיש מקצוע הנכון.
*כל הפרטים שעלולים לחשוף את האדם שונו .